'הפיו פיו' וליגת האלופות.
מוטי אקסמיט בטור דעה לאתר 'ליגה' על מנהגי 'פיו פיו' בליגה הטובה באירופה.
גם בדקה 75 באצטדיון 'סמי עופר', שבחיפה התחילו להבין 28,500 האוהדים הצהובים שהטריחו עצמם כל הדרך מתל-אביב ועד למבואות חיפה, כי הדרך היחידה 'לזכות' לראות שער כבוד אחד בליגת האלופות, הוא שער שעובר רק דרך הנקודה הלבנה.
גם האוהדים הכי מסורים של האלופה מתל-אביב כבר מזמן הבינו כי ליגת האלופות, הליגה הטובה באירופה, היא לא הליגה שלנו. אנחנו פשוט לא בליגה הזו, לא מסוגלים להיות בליגה הזו, וכדי להגיע לרמות של הליגה הזו, על השחקן הישראלי להזיע ולעבוד קצת יותר קשה ולהיות פחות אנוכי ואינטרסנט לעצמו.
גם האוהדים הצהובים כחולים הכי מסורים כבר מזמן הבינו כי, כדי לכבוש שער כבוד בודד בבית שאינו בליגה שלנו- הליגה הישראלית, צריך השער הבודד הזה לעבור רק דרך שריקת שופט משחק שיוביל לבעיטה מהנקודה הלבנה.
את מה שהבינו אוהדי מכבי תל-אביב, הבין גם 'שחקן הפיו פיו'. שהרי מי יעז להמרות את פיו של 'פיו פיו'. אז 'פיו פיו' נעמד מאחורי הכדור המונח על הנקודה הלבנה, מסתכל על הכדור כאילו מצווה עליו כי המקום הבא שהוא ינוח יהיה על פיסת הדשא שמאחורי קו השער הפורטוגלי.
לשחקן 'הפיו פיו' כלל לא משנה כי בדקות ה- 19, כבש כריסטיאן טייו את השער הראשון לפורטו, אנדרה אנדרה הוסיף וכבש בדקה ה- 49 והעלה את שחקני האלופה מפורטוגל לתוצאה מבטיחה של 2:0 ובדקה ה- 72, סגר מיגל לאיון את העניין בשער שלישי לטובת פורטו. והאורחת האלופה מפורטוגל כבר עם 3:0 מבטיח.
בדקה ה-72 הבינו כבר שחקני מכבי תל-אביב כי זו לא הליגה שלהם. עם ארבעה משחקים ללא ניצחון אחד, אגב אפילו לא סיכוי לתוצאת תיקו אחד ועם אפס!!! נקודות, אפס שערים ועם יחס שערים של 11:0 לחובתם (עד הדקה ה-75), נשאר רק להתפלל שכל הסיוט הזה כבר יסתיים.
ואז מגיע 'הפיו פיו', רץ, בועט וחלילה שהכדור לא יעשה את שמצווים עליו. הכדור הממושמע נוחת הישר על פיסת הדשא קצת מאחורי קו השער של קסיאס. וואו איזה כבוד- שער כבוד אחד של האלופה הצהובה בליגת האלופות.
זה הזמן 'לחגוג', להוציא את 'הפיו פיו' מהנרתיק, להניף את ידי 'הפיו פיו' לעבר קהל האוהדים ביציע שממש אבל ממש לא הבין על מה השמחה. רק חבל שלא חזינו באיזו הורדת חולצה המובילה לכרטיס צהוב, טיפוס על הגדרות (אה, כמעט שכחתי, באצטדיונים החדשים דוגמת 'סמי עופר' אין גדרות), ערימת שחקנים על הדשא וסיום עם סיבוב ניצחון בריצה סביב המגרש הירוק.
אז כאן הזמן והרגע להעלות קצת שמות של כדורגלנים מנהיגים, מקצוענים ומקצועיים מההיסטוריה של הכדורגל הישראלי. שחקנים שעל גב חולצתם הוטבעה ספרה מחייבת המיועדת לשחקנים מובילים. שחקנים כאלה שהביאו כבוד לקבוצתם ולנבחרת ישראל ובעיקר שחקנים עם הרבה אישיות, מנהיגות וכבוד עצמי. שחקנים מנהיגים כאלה שעל גב חולצת קבוצתם הוטבעה הספרה 7, אותה חולצה שהייתה ועודנה עבורם חולצה שהיו ונשארו בה הרבה זיעה, סמליות וכבוד לסמל. (לא כאלה שכבשו שער בליגת האלופות בקבוצה אחת, עברו לצד השני וכבשו שער בודד מהנקודה הלבנה של קבוצה שנייה).
אז ככה- חוץ משחקן 'הפיו פיו', (שאף שחקן טוב ומנוסה ככל שיהיה כזה, לא יעז לעמוד מאחורי הכדור המונח על הנקודה הלבנה גם אם הוא יהיה הבועט הטוב בליגה), היו נו, איך קוראים למילה הזו??!! אה, כן- מ נ ה י ג י ם !!!, כן, כמה מנהיגים- שעל גב חולצתם מוטבעת הייתה הספרה 7 האגדית.
לקבוצת הדגל של המדינה הצעירה והמתפתחת- קבוצת מכבי תל-אביב, היו את שחקני הנשמה, כן, אלה שגדלו במועדון המעוטר ביותר בישראל: רחמים טלבי- שחקן נשמה 'בולדוזר', כזה שכשהכדור היה ברגליו, לא היה שחקן אחד מולו שהיה מעז ו/או מסוגל לקחת את הכדור בדרך. כי, כשרחמים טלבי היה רץ עם הכדור ידוע ידעו כולם כי הכדור הזה ימצא את מקומו ברשת של הקבוצה היריבה. משה גולדנברג, שחקן הנשמה האינטליגנט של מכבי תל-אביב. אלי דריקס- האיש והסמל שכל מילה עליו הינה מיותרת- סמל בלתי מעורער של אחת הקבוצות עם הסגל הטוב ביותר שהיה לה מאז ימי שנות השבעים המאושרות. האיש, הפרסונה והמנהיג שידע להנהיג, להוביל ובעיקר להיות ווינר.
ואם זה לא מספיק, אזי שהיו גם שחקני קבוצות אחרות- סמלים בכדורגל הישראלי שהיו ועודם, שחקנים, כמו: משה סיני- הסמל הבלתי מעורער של הקבוצה ממנה הגיע 'פיו פיו' לנקודה הלבנה באצטדיון היפה על שמו של 'סמי עופר' בחיפה. עבור דרך הסמל של כרם התימנים- גידי דמתי של שמשון תל-אביב, הקבוצה של פעם. ארצי בן יעקב הסמל הגדול של בית"ר תל-אביב ובית"ר ירושלים ואליהו עופר האגדי של הפועל באר שבע.
המכנה המשותף של כל השחקנים- הסמלים עם הספרה 7 המחייבת על הגב, הוא שאף לא אחד מהם רץ לקהל עם תנועות 'פיו פיו' כשלוח התוצאות מראה 3:0 לחובתם, כאילו עלו ליתרון על יריביהם. אלה היו שחקנים, סמלים ובעיקר מנהיגי קבוצת כדורגל שגם בדקה ה- 75, רצו עם הכדור הישר לקו האמצע, כדי שהשופט יחדש מיד את המשחק והם כמו מנהיגים, סמלים ומובילים, המשיכו לדחוף את כל חבריהם להמשיך ולהילחם הלאה עד הדקה התשעים. כי כידוע לכל בר דעת- 15 דקות זה הרבה זמן בכדורגל ואולי עוד ניתן יהיה להפוך את הקערה ולנצח את המשחק. אותם שחקנים מנהיגים- היו ווינרים שחשבו על הקבוצה שלהם הרבה לפני שהם חשבו על עצמם ועל חגיגות השערים שהם כבשו (עם או בלי 'פיו פיו'…) ולא על החגיגות והאינטרסים האישיים שלהם כשקבוצתם בפיגור של שלושה שערים.
כשאלופה מהליגה החלשה של ישראל, מגיעה להתנסות בליגה הטובה של הקבוצות האלופות באירופה, צריכים שחקני האלופה מליגת 'הביצה' המקומית לבוא 'קטנים', ליהנות מהרגע ובעיקר ללמוד מהאווירה, המקצוענות של הקולגות שלהם מאירופה, (כאלה שלא רצים עם 'פיו פיו' לעבר הגדרות ויציעי האוהדים כלוח התוצאות מראה על פיגור 3:0 של קבוצתם), כדי להגיע אולי פעם לרמה נורמלית של מקצוענות. רמה של מקצוענות ומנהיגות שיקנו להם לשחקן הכדורגל 'מהביצה' המקומית את הזכות להשתתף לא רק בכבוד במפעל יוקרתי שכזה.
כיוון שלקבוצה שנמצאת במקום ה- 32 והאחרון בבתים של ליגת האלופות, אין הרבה מה למכור ובטח אין לכובש הבודד שלה על מה לחגוג עם 'פיו פיו' וריצה ליציעים, כאילו בשנייה זו נכנסו שלוש הנקודות היקרות מליגת האלופות הישר לכיסו הפרטי.
וכשרק קבוצה כמו ליון הצרפתית נמצאת מעל קבוצתו של 'פיו פיו', עם נקודה אחת ושאר הקבוצות האלופות של אירופה, רחוקים מרחק של שתיים עד שלוש נקודות ויותר הרחק למעלה, אזי שאין שום סיבה שבעולם שגם 'פיו פיו', יחגוג משער במצב נייח שכל ילד בבית ספר לכדורגל ועם קצת כשרון, מסוגל לכבוש גם מול קסיאס הגדול.
ובעיקר במשחקים שכאלה ובכלל, טוב להשאיר את 'פיו פיו' והאגו בכיס ו/או בבית, זה לא מוסיף דבר ולאף אחד…..
מוטי אקסמיט
'יחסי ציבור ותקשורת'
054-4995158.